<h1>שם</h1>
<h2>דף צ:</h2>
זאת השאלה אשר שלח האשל הגדול מורנו הרב אדני מרי ר' יצחק פצע"ח מרנא ורבנא נר ישראל הרב ר' מרדכי נ"ע אל הרב המובהק ר' שלמה ב"ר אברהם בן אדרת.
מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה משכנות מבטחים, היכלי עונג הנפשות האהלים בהררי קדש תקועים. מי יובילני עיר קדוש ועיר מחנה אלהים זה שער השמים, שם נגלו האלהים ונקרעו שבעה רקיעים. מי פעל ועשה מעשה המקדש בארץ העמים, שלחן ומנורה ארון וכפרת וכרובים מעשה צעצועים. מי ירה אבן בחן מוסד פנתו אבן שתיה ממנו נשתת העולם, משם רועה אבן ישראל משם נראו מראות אלהים מפליאות תמים דעים. מי ראה המראה הגדול הזה נזון עינו מבית קדשי הקדשים, כאלו עומד על הר סיני וישמע את הקול אל הכבוד הרעים. מי יתנני במתנים שם מצדקות יי', מזיו שכינה ימצו ויתענגו מזיו הכבוד על שלחנות טהורים, אוכלים מן קדשי שמים לפני' מן הקלעים. מי ישקני מים מבורם ונוזלים מתוך בארם באר מים חיים, יוצאים מן המקדש ומן מקור העליונים נובעים. מי לי בשמים יתן לי מהלכים בין העומדים האלה, ואהיה אצלם אמון ואהיה יום יום שעשועים. מי זה ערב לבו לגשת אליהם, יברק עליו הברק פעם אחרי פעם תמיד יציץ לא ימנעוהו החושים ולא יעלימוהו הטבעים. מי האמין לשמועתנו נודע בקרבנו, אלהים העמיד לנו שרי צבאות כאלה לבושי שרין למלחמת התורה נושקי רומי קשת מתיצבים בכובעים. מי ילד לנו את אלה בנים כנטיעים אלופים ושועים, שועים בדברי אמת, בלתי שועים מעליהם ובחקי האל תמיד שועים. מי זה ראש הצבא מלכי צדק עדיו יאתו ראשי עם מרבבות קדש ומה תושיה מפיעים. מי אלה כעב תעופינה מקצוי ארץ, מבלות עפות על כנפי רוח, אנה הם מובאות אנה פניהם מועדות, מכל משכנות הרועים. מי יגיד לאלה את דבר יי', בהתמרמר הרובים לא יקבלו תשובה ובכל תושיה מתגלעים. מי יאמר אמרי אל ברית הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בסיני, בהתלקח אש המחלוקת בין אנשים ויש לחוש לב"ד טועים. מי שת מופת ונתן אות להבריח טענת הרמאים, צבועים כצנועים נראים, מראים טענת השלי בידיהם ומצבעים. מי יעלה לנו שמי האמת ונקח תורה מפיהו כמפי זקננו שבעים. מי לנו מאל גדול מאדוננו ראש גלותנו, הוא האב המוליד את בני התורה, הרודה בכל מעברות החכמה, הוא המאיר עיני חכמים בהלכה, על שרשי מעלתו יעידו הגזעים. מי בכל מנהיגי עם התורה כמונו ממנו יעמדו זרועים. מי כמוהו מורה צדק ומגלה עמוקות מני חשך, מודיע אמרי אמת דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים.
דברך אדוננו רבינו נר ישראל, נר לרגלנו ואור לנתיבותנו, ככב צדק נגה אמת בליל אפלותנו, על כן לדברך הוחלנו, ויבא כגשם לנו וכמלקוש יורה ארץ.
על מעשה שבא לידנו בענין מורדת האומרת מאיס עלי ורוצה לצאת ולהפסיד כתובתה, ומאשר קבלנו מרבותינו וראינו מעשים מזה לפני אדננו אבינו ז"ל תלינו הדבר ברצון הבעל שאם ירצה לגרש יגרש בלא כתובה, אבל לא הסכמנו להיות כופין אותו להוציא, אחר שהתבאר לנו שאין על האיש הזה דבר מאותם הדברים השנויים במשנת [כתובות ע"ז ע"א] אלו שכופין אותם להוציא, וכן האשה הזאת לא שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ואינה יכולה לבא מחמת טענה, שכן פירשו לנו רבותינו גדולי הדורות הא דאמרי' [שם ס"ג ע"ב] אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה, לשהות עמו, כלומ' שאין מבקשין מן הבעל על זה שישהנה עד כלות כתובתה בפחיתת ז' דינרי' בשבת למשנתנו, ובהכרזה דד' שבתות לדברי רבותינו בחצונה, אי נמי לשהויי תריסר ירחי שתא לרבנן בגמ' ואע"ג דאיכא מרבוותא דאמרי דההיא לאו גמ' היא אלא רבנן דבתר רבנן סבוראי הוא דאמרי הכי כדקאמרי' נמי והנך תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל, לא כן אנו רואין, שאין הספרים חסרים לעולם הנסח' ההיא, כמו שמצינו רובם חסרים ממימר' דהנך תריסר ירחי שתא, ולפום הכי מפרשי'[נן] לה להך חלוקה דבין מאיס עלי לבעינא ליה, אמסקנא, דאמרי' בסתם מורדת דהיא כי אמרה בעינן ליה כו', דבתר הכרזה משהי' לה תריסר ירחי שתא אגיטא, דילמ' הדרא בה, ואם לא רצה הבעל להמתין ורוצה לגרשה עכ"פ לאלתר נותן לה כתובה, אבל אמרה מאיס עלי שמורדת בעקר האישות אין תקוה לאחריתה שתחזור בה, ומעכשו אם רצה הבעל לגרשה בלא כתובה מגרשה, ובקצת דרך זה הלך הרב ר' יעקב ז"ל בתשובה, אלא שנראה מדבריו דגריס לא כייפי' ליה להשהותה אלא אם רצה לגרשה מיד בלא כתובה יכול לגרשה, ושטת ההלכה נוחה לפירושו, אלא שיש בו דברים אפשר להשיב ולטעון עליהם, ואינם מעלי' ומורידין לעקר הדין, דמ"מ כן הוא דעתו לתלות הדבר ברצון הבעל ולעולם אין כופין אותו להוציא ואין כאן מקום לכפייה כלל, וכל הכופה על זה מרבה ממזרות בישראל, ולזה הסכימו כל החכמים שראינו דבריהם והגיעו לנו חבוריהם, כגון הרב ר' יצחק בר אבא מרי והראב"ד והר"ז ז"ל והרב ר' משה ב"ר יהודה והרב ר' משולם בנו, אלא שתקנו בב"ד הגדול בשתי ישיבות בדורות הראשונו' סמוך לזמן התלמוד תקנות במורדת דקאמרה מאיס עלי דכייפי להו לגברא למיהב לה גיטה עם מה שהוא בעין מן הנכסים הנכנסי' והיוצאים ואע"ג דלא תפסה, וכן נראה מדברי מר רב שרירא ומר רב האיי בנו גאונים ומדברי רבינו אלפסי שהתקנה ההיא היתה באומרת מאיס עלי ורוצה לצאת ופעמים שהיו תולות עצמם בגוים ליטול גט באונס ועמדו ותקנו לפי דורם, אותם תקנות זרות ומופלאות שיש בהם דברי' לא נודע טעמם לחכמים שאחריהם, וכבר הסכימו רוב החכמים שאין למדין מאותן תקנו' שלא פשטו ברוב ישראל, והטוב והראוי לדון בדין התלמוד בכל הדינין הללו, נמצא עכשו שאנו למדין מדבריהם שהאומרת מאיס עלי אין כופין אותו להוציאה, אבל שמענו קצת אנשים ממשמשים ובאים לתקוע יתד המחלוקת על זה מדברי ר' משה בלא דין ודברים, שמדבריו הם רואים שהאומרת מאיס עלי כופין הבעל להוציאה לשעתו שהרי אינה כשבויה שתבעל לשנוי לה, וכבר תמהו כמה גדולים פה קדוש יאמר דבר כזה, אם כן הוה להו למימ' בגמ' כייפינן ליה, ונסחא זו לא מצאנוה ולא ראינו מאן שכתבה, ומנסחא דלא כייפינן ל(י)ה ליכא למימר לעניות דעתי מפקן לן מיניה אבל כייפינן ליה, דאם איתא דהכי הוא מה ראו לתלות הדבר באשה אי כייפינן לה או לא כייפי' לה, יתלו אותו באיש שבידו לגרש ונימ' כייפי' ליה ולא כייפי' ליה, ומעקר הדין אני דן לפני רבינו שאי אפשר לומ' כן שכופין אותו להוציא כשאומרת טענת מאיס עלי, דאם כן לא הנחנו בן לאברהם אבי' יושבת אשתו תחתיו אלא כשכועסת עמו מורדת מתשמיש ואומרת מאיס עלי שיודעת שסופה להתגרש ויוצאה, ושנינו [נדרים צ' ע"ב] על האומרת (מאיס), טמאה אני לך, דמשויא נפשה חצופא בהאי טענה, דלא מהימנא אלא תביא ראיה לדבריה, וכן השמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים בזו אמרו יעשו דרך בקשה ובזה אמרו יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים, ועל כלן חזרו ואמרו כן למשנה אחרונה לפי שחוששין שמא עיניה נתנה באחר ורוצה להתקלקל על בעלה בדברים אלו, כ"ש זאת כשאומרת מאיס עלי ואין על זה אחד מן המומים הנזכרים במשנה, שמעקר טענה יש הוכחה גמורה שעיניה נתנה באחר, וכל הנותנות עיניהן באחרים נמצאו לפי זה תולות עצמן בטענה זו ויוצאות, וכשחזרתי על כל הצדדין לא מצאתי דבר נראה מפליג בין זו לההיא דהתם, אלא דבר אחד שמעתי אותו מפי אבא מרי ז"ל כמה פעמים כשהיינו נושאים ונותנין על דעת הר"מ ז"ל והוא, שאנו חוששין בהם חששא זו דשמא עיניה נתנה באחר הוא בשאין קוראות תחלה ערער על הבעל וטוענות תחלה מאליהן אלו הטענות, אבל זאת הבעל קורא חמס עליה ומתחיל הטענה והיא כל עצמה אינה מערערת עליו אלא שותקת ונמנעת מלשמש אותו, וכשבאנו לשאול את פיה היא שאומרת אחת מאלו הטענות או מאיס עלי או בעינא ליה ומצערנא ליה, ואיכא למימ' בהא דליכא למימר דשמא עיניה נתנה באחר, ועם כל זה לא קבעה אבא מרי נ"ע, (דבכל) [דמכל] מקום יודעת שסוף זה האיש להתרעם עליה וסופה לומ' כך ולתבוע גרושין וחזרה החששא על עקרה, ולכאורה נראה עוד בהם חלוקה גדולה אחרת אפשר שתביא בעל דין לחלוק, והיא, דהתם באה בטענה שיודעת בה שאלו מאמינה אינה מפסידה כתובה ולפום הכי איכא למימר לאו קושטא קאמרה אלא עיניה נתנה באחר, ברם הכא בטענה שיודעת בה שמפסידה כתובה ואפי' הכי אמרת כן איכא למימ' דמהימנת לה דאלו יכולה להבעל לו בשום פנים לא הויא אמרה מידי דמפסידה כתובה, ודבר זה מבואר שאינה חלוקה אצל הדין שהרי מ"מ איתא לחששא שמא מאהבתה איש אחר נתנה בו עיניה תרצה להפסיד כתובה ולא תחוש לה, ודבר זה השכל נותנו שכמה מן הנשים הנותנות עיניהם באחרים לא יחושו לכתובה אולי יצאו מתחת בעלים אלו, שאם לא נאמר כן נמצאת האומרת השמים ביני לביניך או האומרת נטולה אני מן היהודים והריני רוצה לצאת שלא בכתובה שומעין לה, ודאי לא פלוג רבנן בטענות אלו ולא שנו ביניהן, והרוצה לשנות אני מביא עליו משנתנו כל המשנה עליו הראיה ללמד, ועוד מצינו דאמרי' בגמ' [כתובות נ"ט ע"ב] אשה אין בידיה לגרש את עצמה לעולם, ואם זאת הטענה תועיל לה לכוף את בעלה לגרשה נמצא בידה לגרש את עצמה כל זמן שלא תרצה בבעל ותשנאהו ותמרוד בו ותשיב על סבת מרדה מאיס עלי, ואע"פ שאין כל מעשה הגירושין תלוי בה בלא מעשה, אפי' כן בידה לגרש את עצמה, שכל שבדין אפי' תלוי במעשה אחר בידה הוא, כדאמרי' בההיא סוגיא באומר לחברו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דאמרי' התם בידו לפדות, אחר שהוא בדין שיפדנה, ואע"פ שהפדיון תלוי במעשה אחר והוא המלוה שיקבל הדמים או אחר בשבילו, ועוד אמרו חכמים [שם ע"ז ע"א] מי שנקטעה ידו או רגלו אין כופין אותו להוציא, ואע"פ שהיא תובעת גרושין, ואמאי הא אמרה דמאיס עלי משום האי מומא דאית ביה, ואם נפשנו לומ' נהי נמי דאין כופין אותו להוציא בכתובה מיהא אי בעיא למיפק שלא בכתובה כופין אותו להוציא, הכא נמי אני אומ' בזה שעליו להביא ראיה, דלא פלוג רבנן, דמ"מ לא כייפינן ליה לאפוקא אפי' רוצה לצאת שלא בכתובה, אבל אם רצה לקיים יקיים ותמרוד כל מה שתרצה אחר שאין הדין נותן כן, וראיתי לר"ם בסוף הלכות אישות [פכ"ה הי"א] בענין נקטעה ידו או רגלו שאם תבעה לצאת בכתובה הוא שאין כופין אותו להוציא אבל בלא כתובה יוצאה כדין המורדת, וסתם הדברים, ונראה שהכל נמשך אחר דעתו [שם פי"ד ה"ח] באומרת מאיס עלי דכייפי' ליה, ולא ראינו מי שהסכים עמו ואלו היה הדין כן לא הוצרכו לתקן הגאונים בזו להוציא כמו שנכר מתוך דבריהם, וכבר הייתי תולה דעת הרב בתקנת הגאוני', אלא שהוא אומ' [שם הי"ד] שאין לדון בדברים אלו [אלא] בדין התלמוד, ואע"פ שאמ' כן לענין נכסים הנכנסים והיוצאים, ולא ראינו שאמ' כן לעיקר הגרושין, מ"מ (לא) [לו] היתה דעתו כן לא אשתמיט לתלות הדבר בתקנת הגאונים, ולהודיע שאין מעיקר דין התלמוד, וכן ראינוהו חולק בענין הנכסים הנכנסי' והיוצאי' בין שתי מורדות הללו ומיקל הוא אצל האומרת מאיס עלי, וכל זה נמשך אחר שיטתו, כי חלוקה זו אינה מתקנת הגאונים ולא מעקר דין התלמוד לשטת שאר החכמים, אלא שכיון שהקל עליה לענין גרושין הקל עליה לענין כתובה, ואפי' מאי דלא תפסה כיון דאיתיה בעיניה מפקי' מיניה דבעל ויהבינן לה, וידענו כי דברי הר"מ גדולים בכל מקום, אבל נסתרה דרכו ממנו ולא ראינו ולא שמענו לאחד מגדולי הדורות שהיו דנין על פי הדין הזה, בין שהוא נסמך אל תקנת הישיבות בין שנסמך על עיקר דין התלמוד, שאין הקבלה בידינו בעקר דין התלמוד כזאת, והתקנה לא פשטה אצלנו ולא נהגנו בה מעולם בארצות האל.
לכן צריך אני לעמוד על דעת אדוננו רבינו הגדול בזה הלכה למעשה בלשון רחב ופשוט לכל רואיו, לבל יכשלו גסי הלב בהוראה הקובעים מסמרות בדברי אחד מן החכמים ולא יחושו לבא מחמת טענה, ואם יש קבלה לא יקבלו ואם יש דין אין תשובה, וכ"ש שיש לחוש לדבר כזה שיש בו חשש ממזרות, ואפי' כופין אותו עד שיאמ' רוצה אני, אחר שיתברר שאין בדין משום מצוה לשמוע דברי חכמים, אחלה והגעותי יצוה אדוננו נר"ו לכתוב דעתו בהרחבה בדברים אלו לענין הוראה והלכה למעשה, ויחתום בחותמת כבודו, וירצה אלינו דבריו בענין כתובה ונכסים למי שתתגרש באחת מאלו הטענות, ופירושו ודעתו באותה שמועה להגדיל תורה ולהאדיר. ואלו לא הציקתני הטרדה והנחץ לעמוד על דעת רבינו נ"ר בדברים אלו, הייתי מרחיב במה שקצרתי אשתקד באשר שלחתי אל אדננו נ"ר אשר סתם עטי הדברים עד שהוצרך אדוננו להנבא בקצתם, אבל זה ראיתי לומ' לפני אדוננו י"ץ כי לא בקשתי מלפני כבודו דבר בשמועה (בערבי) [באכילת] פסחים לא קתני [ברכות ט' ע"א], אלא בפי' משנת הקטר חלבים ואברים, שיש בה בלבל לענין מה שאמרו חכמים עד חצות ויש ששונין אותה קודם למה אמרו חכמים עד חצות ויש שמאחרין אותה, ויש בזה מחלקת בין הראש והר"מ, ולענין השמועה דפסק רבי'[נו] כר' אלעזר בן עזריה, אי לאו דמסתפינא מיניה דמר הייתי אומ' כיון דלא ידעינן מתני' סתמי היא מיניהו דאחריתא הדרינן לכללים דהלכה כר' עקיבא מחברו, וכן במנהגא דנהוג עלמא כוותיה דר' יאשיה בכלאים, לא על מנהג חדש הייתי אומ' אלא תלמוד פשוט הייתי שואל מה ענינו דאמרי' [שם כ"ב ע"א] דנהוג עלמא כוותיה דר' יאשיה בכלאים, למאי נהוג, אי ללאו ומלקות, עלמא נהוג, בי דינא נהוג, ומנהגא נמי לא שייך למימר בהא כל עיקר, אי להתר זרעים הא כלהו תנויי בברזוני מתסרי אפי' במין אחד, ולפי שעמדנו בדבר זה על דעת רוב החכמים ומצאנו הענין מבולבל מאד אצל רובם הוא שבקשנו לעמוד על דעת רבינו, ומ"מ הועילנו אדוננו בכל מה שכתב תועלות מבוארות, שאפי' שיחתו צריכה תלמוד, ולפי שכל עצמי איני בא עכשו על זה הדין שנשאתי ונתתי לפני אדוננו לא אשא ואתן באותם דברים, לא אשוב לדבר בזה על ספקות נולדו לנו בדעת רבינו על משנת תרומות, כדי שיגיענו המבוקש הזה אשר אנחנו עליו באנו בקרוב בחסד אדוננו ש"ץ, ועל אדוננו גאוננו החיים והשלום כנפש הדורש בעד שלומו תמיד אל יושב השמים. יצחק ב"ר מרדכי י"ץ. אם יראה אדוננו להחתים עמו בפסק דין זה מקצת בית, כמו שעשה בפסק דין האיר בו עינינו אשתקד, יעשה ככה לפרסם האמת, על דרך [כתובות ז' ע"ב] זיל אייתי לי בי עשרה ואימ' קמיהו כו', והשם יאריך ימי חיי אדוננו וישמרנו לעולם.
תשובה אשר השיב הרב ר' שלמה ב"ר אברהם זלה"ה אל החכם מורנו הנזכר על השאלה אשר זכרנו. מתני', המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרי' בשבת, אפליגי בה בגמ' מורדת ממאי אי מתשמיש דווקא או אפי' ממלאכה, ופריך בירוש' [כתובות פ"ה ה"ח] טעמא דפוחתין לה ז' והמורד על אשתו אין מוסיפין אלא שלשה, א"ר יוסי ב"ר חנינא היא ע"י שחייבת לו שבע הוא פוחת ממנה שבע והוא ע"י שהוא חייב לה שלש מוסיף לה שלש, והקשו שם הגע עצמך שהכניסה לו עבדים הרי אינה חייבת לו כלום, הגע עצמך שהתנה עמה שאין עליו שאר כסות ועונה הרי אינו חייב לה כלום, מאי כדין דר' יוחנן צערו של איש מרובה משל אשה, נראה שהיו נותנין טעם מתחלה כמאן (דפריך) [דפריש] בגמ' מורדת ממלאכה, ולא עמד טעמו בו, וחזרו לפ'[רש] כמאן דאמר מתשמיש, ומשום קנס, ושבעה כנגד שבעה ימי השבוע ושלשה שלה כנגד ששה ימי החול, ושל שבת לא משום דמחזי כשכר שבת כדאמרי' בגמ', וקנסו אותה טרפעקין ליום, ולו לא קנסו אלא חצי טרפעיק לפי שצערו גדול מצערה, והשתא דאתינן להכי למ"ד ממלאכה נמי משום קנס הוא ולפי שמרדה בהרבה דברים יותר ממרדו קנסוה יותר, ומסופק אני בדבר זה למ"ד ממלאכה אם שבעה טרפעקין אלו קנס כלם ושוכר עליה ממקום אחר מי שישמשנו לטחון ולאפות ולבשל בדרך שהיא עושה למ"ד מתשמיש אבל ממלאכה לא, או נאמ' דלמ"ד ממלאכה נתנו אלו השבעה על בטול הכל, ולכאורה נראה שכלם קנס ומשלמת ממקום אחר שכר מי שישמשנו (לטחון ולאפות ולבשל כדרך שהיא עושה למ"ד מתשמיש) או בפחיתת כתובתה, או שימכרו לו ב"ד מכתובתה בטובת הנאה, כדי שישכור לו עבד או שפחה לשמשו, שאם אין אתה אומ' כן איך חשבו חכמים מדתן בכך בכל המקומות, יש מקומות שצריך להוציא בשמושו כפלים ומקומות שאין צריך ואפי' למחציתן, ואפי' תאמר מדתן של חכמים כך היא לתקן בדרך המצוע וכעין דאוריתא, דבעל שלמה חמשים בעל פגומה חמשים, עבד נוקב מרגליות ל' מוכה שחין ל', מורד על אשתו אינו מוסיף אלא ג' טרפעיקין ופרישנא בגמ' באומ' איני זן ואיני מפרנס, על כרחין אי אפשר שיספיקו לה למזונות ופרנסה ג' טרפעיקין, אלא אלו קנס, ולוה עליה מזונותיה ופרנסתה והוא משלם, שאם אין אתה אומ' כן נמצא הרמאי משתכר במרדו ולא עשו חכמים תקנה לרמאים, וזה אינו לפנים, וממנו אתה דן למורדת שהיא משלמת ממקום אחר ואלו משום קנס, וצ"ת.
ועד מתי הוא פוחת לה עד כדי כתובתה, פי' עקר כתובה ותוספת ונדוניא חוץ מנכסי מלוג שלה שאין בכלל כתובה, ושמעי' מדר' יוסי דאמר לעולם הוא פוחת והולך שאם תפול לה ירושה ממקום אחר יחזור ויגבה ממנה, דאלמא לא פליגי רבנן עליה אלא בנכסי מלוג אבל נדוניא אפי' בלאותיה קיימין הפסידה לרבנן, ומיהו ודאי ר' יוסי בתרתי פליג בנכסי מלוג שנפלו לה קודם שמרדה ובשנפלו לאחר שמרדה, שלר' יוסי כלם פוחתות והולכות, ולרבנן אינה פוחתת מהם כלום, דהא לא אמרו אלא כנגד כתובתה, ונכסי מלוג אינם בכלל כתובתה, והא דגרסי' בירושלמי [כתובות פ"ה ה"ח] מהו מפחית [מפרה] פורנין דידה נשמעי' מן הדא ר' יוסי הוא אומ' לעולם הוא פוחת שמא תפול לה ירושה ממקום אחר ויחזור ויגבה ממנה לא אמ' אלא ירושה דבר שאינו מצוי הדא אמרה אפי' לפחות מפרה פורנין דידה יפחות, לפי מה שכתבתי נפרש פרה פורנין נכסי צאן ברזל, ופרה הוא שבח, כגון פורנא ליתמי דבשלהי נערה שנתפתתה [שם נ"ד ע"א], כלומ' שפוחת אפי' מן השבח שלה, כלומ' משבח בית אביה (שהביאו לה) [שהביאה לו] בנדוניאתא, ויש מי שפי' פרה פורנין נכסי מלוג, דאפי' לרבנן פוחת מנכסי מלוג שיהיו לה בשעה שמרדה, שלא נחלקו רבנן ור' יוסי אלא בנכסים שנפלו אחר שמרדה, ואיני מכיר בטעמים, וכי מה איכפת להם לחכמי' אם נפלה לה קודם שמרדה או אחר שמרדה כאן וכאן משום שמרדה על בעלה הוא, וכיון שהוא פוחת והולך מנכסי מלוג שנפלו לה כבר אף ממה שנפלו לה לבסוף ועודה מורדת תפחות דכל שעתא ושעתא מורדת היא ומה בין שעה ראשונה למרדה ובין שעה אחרונה, ועוד דאמרי' בגמ' מאי שנא איהו דיהבי ליה דשבת ומאי שנא איהי דלא יהבי לה בשבת, איהו דמפחת לא מחזי כשכר שבת איהי דאוסופי קא מוסופא מחזי כשכר שבת, ואם איתא דאיהו שקל בנכסי מלוג איהו נמי מחזי כנוטל שכר שבת דהא לא שייך פחת מנכסי מלוג דהא לית ליה בגוף הנכסים כלום, וא"ת א"כ אף לר' יוסי קשיא, לא היא דר' יוסי אף הוא ר"ל שלא יטול בנכסי מלוג אלא ששה, וא"ת אף אנו נאמ' לרבנן כן, לא היא דרבנן אמרו בפי' פוחת שבעה, דאלמ' כל שפוחת פוחת שבעה, אבל ר' יוסי לא הזכיר שבעה ולא בא אלא משום נכסי מלוג.
גמ' מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש, והא דתנן [שם ס"א ע"ב] המדיר את אשתו מתשמיש המטה ב"ש אומרי' שתי שבתות וב"ה אומרי' שבת אחת, איכא למימר דתוך זמן זה נמי מוסיף והולך חצי טרפעיק בכל יום דהא מורד הוא מתשמיש ולא אמרו זמן זה אלא להוציא, אי נמי איכא למימר דמדיר אינו מוסיף לה כלל, דמדיר אין לה צער כל כך, לפי שאין כעסו ניכר אלא שעה ראשונה, ושמא חזר בו אלא שמחזר למצוא פתח לנדרו, אבל כאן שהוא תלוי בידו וכל עת שהוא עומד בכעסו ומרדו בזה צערה מרובה וראוי לקנסו אפי' שעה ראשונה, ועוד נראה שאלו לא רצתה לצאת כל זמן שהיא משהה אותה מוסיף לה כשיעור הזה, וכדאמרי' הכא איני זן ואיני מפרנס ואקשי' והא אמ' רב האומ' איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ופרקי' ולא לאמלוכי בה בעי, והלכך הכא נמי נמלכין בה ואם היא תובעת להתגרש מחמת מרדו או נדרו אינו מוסיף אלא ממתינין לו עוד שבת אחת, וכפיית גירושין מסתייא, אבל כל שאינה רוצה להתגרש יוסיף ואפי' לאלתר, דאי לא, במה כופין אותו ואינו רוצה להתגרש.
ר' יוסי [בר חנינא] אמר ממלאכה, פי' משאר מלאכות חוץ ממעשה ידיה, כגון שמורדת מטחינה ואפייה ובשול, דאי ממעשה ידיה הא יכולה היא לומ' איני נזונית ואיני עושה, אבל שש מלאכות אחרות שמנו חכמים אינם תחת מזונות ובין נזונית ובין אינה נזונית הרי זו אופה ומבשלת, ולר' יוסי בר חנינא הא דקתני בבריתא [נ"ט ע"ב] נדרה שלא להניק את בנה ב"ה אומרי' כופה ומניקתו, כופה בפחיתת ז' טרפעקין קאמ', ולרב הונא כופה בשוטי, אי נמי ב"ד משמתין אותה עד שתניק, ומיהו עיקר הבריתא לא נשנית על אותה הכפייה אלא לומ' שאין הנדר חל עליה לפי שהיא משועבדת לבעל בכך. (וקאמ') [והאמ'] רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה, וקס"ד דכיון שהוא חייב להוציא אינו מוסיף לה, וא"ת גם כן למ"ד מתשמיש מי ניחא והא רב הונא גופיה הוא דקאמ' בפ' נערה שנתפתתה [מ"ח ע"א] האומ' אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וכ"ש מורד לגמרי, ויש מי שתרץ דהשת' הוה ס"ד דאומ' אני בבגדי והיא בבגדה גריע ממורד לגמרי משום דהתם לית ליה צערא ולדידה בלחוד הוא דאיכא צערא לפיכך יוציא לאלתר אבל מורד דאית ליה נמי צערא וטפי מינה לא יוציא לאלתר אלא מוסיף והולך עד שיחזור ויתרצה לה.
ופרקי' ולאו לאמלוכי ביה בעי, כלומ' עד שכופין אותו להוציא נמלכי' בו לכתחלה אם יחזור בו ויזון ויפרנס או יוציא ויתן כתובה ובין כך ובין כך מוסיף לה, כך פי' רש"י ז"ל, ויש ספרים דגרסי' ולא לאמלוכי בה בעי, כלומ' נמלכין עמה אם אינה רוצה להתגרש מיד או אם רוצה, ואם אינה רוצה יטול תוספת ג' טרפעיקין והיינו מתני'.
ה"ג בשלמ' למ"ד מתשמיש שפיר אלא למ"ד ממלאכה חולה בת מלאכה היא, פי' למ"ד מתשמיש ניחא נדה וחולה, דאע"פ שאין עכשו בנות תשמיש ליכא צערא, משום דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו וכדאמרי' בסמוך. אבל למ"ד ממלאכה חולה לאו בת מלאכה היא, וממלאכה לא שייך למימ' אינו דומה מי שיש לו פת בסלו, וה"ה דהוה מצי למפרך בשלמ' למ"ד מתשמיש היינו דקתני אפי' נדה אלא למ"ד ממלאכה מאי ואפי', נדה דהויא מורדת מתשמיש דווקא שמרדה בלא עת נדתה, דבהא איכא למימ' אינו דומה מי שיש לו פת בסלו, אבל התחילה למרוד בעת נדתה לא דהתורה המרידתה ושמא רצתה לשחק בו עד שתטבול, והכין איתא בירוש' [פ"ה ה"ח] דגרסי' התם מהיכן קיימין אי בשמרדה עליו והיתה נדה התורה המרידתה עליו אלא כן קיימין שמרדה עליו עד שלא באה לנדה ובאתה לנדה.
הא דאמ' רבא הא בורכא היא, איכא למידק דאטו כל מאן דפסיק כבריתא קרי ליה בורכא, [וליכא למימר בורכא] אלא באמורא דאמ' חדוש מטעמ' דנפשיה כההיא דבשלהי פ' כסוי הדם [חולין פ"ח ע"ב], ואין לפרש דארמי בר חמא דאמ' פעמים שולחין לה מב"ד קאי, ולומ' שאין שולחין לה אלא בסוף ההכרזה וכדרבה בר רב הונא דאמ' אין נמלכי' בה, דא"כ לא היה לן לאפסיק בה בהא (כ)דדרש רב נחמן, ואולי נאמ' דמשום הא מילתא לא תליא בטעמ' אלא בתקנתא בעלמ' הוא דתקון, אם איתא דבריתא לא משבשתא היא לא הוה שביק לה ר' ופסיק כתקנתא קמיתא אלא בחזרה, אלמ' משבשתא היא, דאי ר' לא שנאה ר' חייא מנין לו, ואמ' לו רב נחמן ב"ר יצחק דלא משבשת' היא דגברא רבא אסהיד עלה דמקובלת היתה בידם מן הגדולים ששנאוהו בבית המדרש, ואפי' הכי לא הדר ביה, ואמרי' איהו, דאכתי לא הדר ביה, כמאן סברא כי הא, לומ'[ר] דאשכח נמי רב ששת דלא סבר לה ואמ' דמשבשתא היא ולא נשנית בבית המדרש, ויש ספרים דגרסי אמר רבא אמ' רב ששת הלכה נמלכין בה, ולפי גרסא זו פי' נמלכי' בה שפוחתין לה מעט מעט ונמלכין בה אם תחזור בה או תפחות מכתובתה ואין מפסידין ממנה כל כתובתה בשעה אחת אחר ד' שבתות כרבותינו, ורב הונא אמ' רב ששת הלכה אין נמלכי' בה, אלא מודיעין אותה ואם לא חזרה בה מפסידי' כל כתובתה אחר ד' שבתות של הכרזה, ואין נראה מדברי הריא"ף ז"ל דהוא כתב הא דרבותינו והא דנמלכין בה, דאלמ' מאן דאמ' נמלכין בה כרבותי', ולפי דבריו גרסי' רבה, וכך היא גרסת הראב"ד ז"ל, ולדברי רי"ף יש לפ'[רש] נמלכין בה קודם הכרזה ואחר הכרזה, דזו ודאי המלכה שמזהירין אותה אם תחזור בה ואם לאו שנפסיד ממנה כתובתה, אבל למתני' דפוחתין כתובה מעט מעט אין נמלכין בה כלל אלא היא תחוש לעצמה, והר"מ ז"ל פסק כרבותי', וכתב [פי"ד מהלכ' אישות ה"י], ואחר הכרזה של ד' שבתות שולחין לה פעם שניה ואומרין לה אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך, ואם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיו לה מזונות לכל י"ב חדש ואם מתה קודם [הגט] בעלה יורשה, ע"כ, אין אני מוצא דרך בדברים אלו, דמאחר שמכריזין עליה ד' שבתות למה ממתינין לה י"ב חדש לאחר ד' שבתות, הרי לאחר ד' שבתות הפסידה כל כתובתה ואפי' היא מאה מנה כמו ששולחין ומודיעין לה, ואפי' אם תמצי לומ' שתקנה התקינו לבנות ישראל שלא יתעגנו, כמו שאני עתיד לכתוב לקמן, מה היה ההמלכה שנמלכין בה לאחר ההכרזה ושלחו לה מב"ד פעם שניה ולא חזרה בה, וקשה מזו שכתב הוא ז"ל [שם הי"ג], המורדת הזו כשהיא יוצאה לאחר י"ב חדש בלא כתובה תחזיר כל דבר שהוא של בעל אבל נכסים שהכניסה לו ובלאותיהן קיימין אם תפסה אין מוציאין מידה ע"כ, הנה שפי' ההיא דכלתיה דרב זביד דבסמוך באומ' בעינא ליה ומצערנא ליה, ואי איפשר להעמידה כלל, כמו שאני עתיד לכתוב שם בס"ד.
היכי דמי מורדת אמ' אמימר בעינא ליה ומצערנא ליה, פי' רש"י ז"ל דכופין ופוחתין לה מכתובתה, דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שיש לכופה ע"י פחיתת כתובתה, אבל אמרה מאיס עלי, לא בעינא לא היא ולא כתובתה, לא כייפי' ל(י)ה לשהותה אלא נותן גט מיד אם הוא רוצה, ויוצאה בלא כתובה, נראה מלשונו ז"ל שהוא מפרש לה אמורדת דמתני' דפוחתין לה מעט מעט, וכפייתה היינו כשמשהין אותה ומצערין אותה לפחות כתובתה מעט מעט, והאומרת מאיס עלי אין כופין אותו לפחות כתובתה מעט מעט ולשהותה עד השלמת זמן הפחתת כתובתה אלא מפסידין ממנה כתובתה בבת אחת ויוצאה, ואינו מחוור בעיני, חדא דאפי' האומרת מאיס עלי אלו רצה הבעל לשהותה לכופה ולצערה שלא לגרשה הרשות בידו, וא"כ מהו שאמרו שאין כופין אותה, הא ודאי כופין אותה אלו רצה הבעל, ועוד באמרה בעינא ליה ומצערנא ליה מאי כפייה עבדינן לה בשהויה, הא איהי הכין אמרה, ובכך היא רוצה שלא תפסיד כתובתה בבת אחת אלא שתשהה שיצטער הבעל עד השלמת כתובתה או יוציא ויתן כתובה, ועוד דהא משמע דאי אמרה מאיס עלי אינה יוצאה לאלתר ומפסדת כתובתה אלא לאחר י"ב חדש כמסקנא דגמ' דאמרי' בסמוך, והשתא דלא אתמ' לא כמר ולא כמר כו' ומשהינן ליה תריסר ירחי שתא אגיטא, ובכדי לא אמרי' דמסקנא דגמ' בסמוך פליג אדאמימר, ועוד דההיא דאמימר נמי לכאורה משמע דמסקנא דגמרא היא, דאמרי' הוה עובדא ואכפייה מר זוטרא ונפק מינה רב חנינא מסורא ולא היא התם סייעת' דשמיא הוא, ועוד דהא משמע דהלכתא כרבותי', מדדרש רב נחמן בי רב חסדא הכי, ורב נחמן בר יצחק ור' חנינא דקיימי כוותיהו, ורבה ורב ששת נמי דאמרי הלכה נמלכין בה, ואם איתא ואמימר דהוה בתרא מפרש אמורדת דמתני' דאלמ' משמע דאית ליה כמתניתין אם כן קי"ל כוותיה דבתרא הוא, ולמה נעשה אמימ' חולק על אשלי רברבי, ור"ח והריא"ף ז"ל כרבותינו פסקו, ומסתברא דאמימ' לא בירר דבריו כמאן אי כמתני' אי כרבותי', והיכי דמיא מורדת דכופין אותה בפחיתת כתובה מעט מעט כתנא דמתני' ואלו חזרה בה הפסידה כנגד מה שעמדה במרדה, או בהפסד כתובתה כלה אחר ד' שבתות של הכרזה לדעת רבותינו ומביישין אותה בהכרזה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, כגון דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, דכיון שמתכוונת לצערו אמרה ומרדה זה אינו בא אלא מצד רע הלב, ושמא עיניה נתנה באחר, דין הוא שנכוף אותה להפסיד כתובתה מיד או כלה או מקצתה ולבישה באסיפת עם, אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה עד שיעברו עליה י"ב חדש, ואם חזרה בה בנתים לא הפסידה כלום מכתובתה דאנוסה היא, ואין כאן חשש שמא עיניה נתנה באחר, דכיון דרצתה לצאת ממנו בלא כתובה רגלים לדבר שאין כאן רמאות של כלום, ואע"פ שהיא רוצה לצאת בלא כלום ואינה חוששת לפחיתת כתובה ובלבד שיגרשנה מיד, אפי' הכי קרי להכרזה בבתי כנסיות ולפחיתת כתובתה כפיה, לומ' שמרחיבי' לה זמן בלא הכרזה ובלא הפסד של כלום אולי תחזור בה ותתרצה לו, וכן פי' ר"ח ז"ל לקמן ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא ואם אמ' לה הבעל אתן לה הגט לאלתר ואטול כל נכסיה לא משגחינן ביה אלא משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא להמלך בה, והא דאכפייה מר זוטרא, שהיה מצער אותה להכריז עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ולפחות כתובתה מיד, ואסיקנא דאין כופין כלל והא דמר זוטרא סייעתא דשמיא הואי.
כלתיה דרב זביד הוה תפיסה חד שיראי, פרש"י ז"ל מרדה ואמרה מאיס עלי, וכן משמע ודאי דאלו באומרת בעינא ליה ומצע'[רנא] ליה, בהא אפי' תפסה בלאותיה של נכסי צאן ברזל מפקינן מינה, דכ"ע פוחת הוא כנגד כתובתה ואפי' בלאות של נדוניא הקיימי', ואפי' קרקע שהכניסה לו במשמע, דלא חדש ר' יוסי אלא שהוא פוחת אפי' נכסי מלוג, דאלמ' לרבנן אפי' קרקע של נכסי צאן ברזל פוחת כנגדו והולך, וכמו שכתבתי במשנתנו, ואין לפרשה באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה ובבלאות של נכסי מלוג, דהא נמי משמע דלרבנן אפי' [לא] תפסה מפקי' מינה ויהבינן ל(י)ה, דהא לא אמרו אלא עד כנגד כתובתה, ונכסי מלוג אינם בכלל כתובתה כלל, וכדתנן [פ' ע"ב] מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסי' והיוצאים עמה, דאלמ' הנכסי' הנכנסים והיוצאי' עמה שהם נכסי מלוג אין לשון כתובה בכל מקום כולל אותם, ולא שנא נכסי מלוג שהיו לה בשעה שהתחילה למרוד ולא שנא שנפלה לו לאחר מכאן לא הפסידה מהם כלום לדעת רבנן, ור"ח ז"ל שפי' בשתפסה בלאות של נכסי מלוג, נראה שסמך על גמרא דבני מערבא שכתבתי במשנתנו, ואינה ראיה דאפשר לפרש פרה פורנין נכסי צאן ברזל שהם שבח כתובתה, כמו שכתבתי שם, ועוד ראיה לדברינו מדאמרי' בריש פרקין [נ"ד ע"ב] תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה למורדת, ואם איתא דהפסידה אפי' בלאותיה קיימין של נכסי מלוג שהיו לה בשעת מרדה, ומאי שנא משום תנאי כתובה ככתובה, לא יהא אלא נכסים שנתנו לה במתנה או שנתן לה הוא אחר שנכנסה הרי פוחת והולך הוא כנגד כל נכסיה, אלא ודאי משמע דדוקא נכסים שנכנסו בכלל כתובתה פוחת אבל נכסי מלוג אינו פוחת כלל, ומי' בתשובת הריא"ף ורבי' האיי ז"ל נמצא שדנו שאפילו מתנה לחוד דבתר נישואין מפסדה, וכן דעת הרב ר' יוסף הלוי אבן מיגש, ולפי דבריהם איכ' למימ' דהתם קמ"ל דאפי' תוספת מפסדת וכ"ש מתנה שנתן לה הוא, אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה, וכן תרץ לדעתם הרמב"ן ז"ל ומ"מ אכתי משמע במתנה שנתנו לה אחרים לא הפסידה כמו שכתבתי, ומינה בנכסי מלוג בכל כלל לא מפסדא.
אמ' להו רב גמדא משום דרב זביד גברא רבא הוה אכפיתו דינא עלויה והא מיבעיא בעי לה רבא ולא אפשיטא, איכא למידק דהא ודאי בין דלא אפשיטא דינא הכי דהיכא דקיימי לוקמוה, י"ל דאינהו אף בלאותיה שנשארו ביד רב זביד הוו מפקי מיניה ויהבי לה, דהא לא הפסידה בלאותיה הקיימין קאמרי, ומשום הכי אמ' להו דמאי דלא תפסה מיהא לא נפיק מיניה, ואינו מחוור בעיני, דא"כ כי אסיקנא והשתא דלא אתמ' לא כמר ולא כמר (לא) תפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה, והיינו ממש דרב גמדא, והכא משמע דלא מפקי' כחד מיניהו, דאם איתא, הוה ליה לבעל הגמר' לאסוקי אמלתיה ולמימ' דתפסה לא מפקי' מינה דלא תפסה לא יהבינן לה כרב גמדא, אלא נראה לי דאדרבא הא דאמ' רב גמדא בלישנא בתרא שפיר קאמ', דכיון דנכסים בחזקתיה ואין לה בהדיה אלא שעבוד בלחוד כיון דלא ידעינן אי איתיה לשעבודה או לא לא תטול היא ואפי' תפסה (לא) מפקי' מינה, דאוקימנא ממונא בחזקת מאריה, ואדרבא מאי דאמרי אמימ' ומר זוטרא ומר בר רב אשי ללישנא בתרא ואי נמי לרב גמדא ללישנא קמא קשיא, ויש לי לומ' דמאן דאית ליה האי דלא מפקי' מינה, משום דאלים שעבודא באותן נכסים לפי שהן שבח בית אביה ויכולה היא לומ' שלי אני נוטלת, כדאי' ביבמות פ' אלמנה לכ"ג [ס"ו ע"א], הילכך הרי הן שלה ולא מפקי' מינה אלא בראיה, וכל שהדין מסופק במאי דתפיסה מיניהו לא מפקי' מינה, ולא עוד אלא מאי דלא תפסה חשבינן כאלו הן ברשותה ואפי' תפס בהם הבעל מפקינן מיניה ויהבינן לה, ומאן דאית ליה הכי במאי דתפיסה מפקי' מנה, עביד ליה לשעבודה כשאר שעבודין דעלמ' מפקי' מינה, כן נראה לי, והשתא דלא אתמר לא כמר ולא כמר, כלומ' דלא אפשיט' אם הפסידה בלאותיה קיימין דתפיסה לא שקלינן מינה ואפי' תפסה בעדים, דהא ספוקי מספקא לן הני ברשותיה דמאן קיימי, ולא תפסה לא יהבינן לה.
ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטה, כלומ' כשאמרה מאיס עלי, אבל אמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, כיון שעברו עליה ד' שבתות בהכרזה ושלחו לה מב"ד ולא חזרה בה הפסידה הכל, ואם רצה הבעל לגרש אין בכך כלום, והטעם נותנת, דלמה משהין אותה, והלא אפי' חזרה בה ונתרצית לו מה שהפסידה מכתובתה הפסידה ואם רצה הבעל לשהותה צריך הוא לכתוב לה כתובה אחרת, אם כן שהייתה מה הוא עושה, וי"מ דאכלהו קאי, ולומ' שאם פחתו לה כתובתה ז' טרפעי' בכל שבת כתנא דמתני' אי נמי אחר ששלחו לה ב"ד והכריזו עליה ושלחו לה כרבותי' אע"פ שהפסידה הכל אינו מגרש עד השלמת י"ב חדש, ואע"פ שאינה מרווחה כלום בשהייה זו, אפש' שעשו כן משום שגנאי הוא לבנות ישראל שמתגרשות מבעליהן מפני החשד, וכמו שאמרו בנדרים [ס"ו ע"א] מה ראתה אמו של אלו להתגרש, ושמא תוך זמן זה מריצין זה עם זה ותשאר זאת עם בעלה.
ולענין פסק הלכה במורדת, קי"ל כרב הונא דאמ' מורדת מתשמיש אבל ממלאכה לא הויא מורדת, וכן פסקו הראשונים ז"ל, והריא"ף ז"ל הביא ראיה מדעת אמימ', היכי דמי מורדת דאמרה בעינא ליה כו', דאלמ' מתשמי' הוא דהויא מורדת כרב הונא, כלומ' דהתם איכא צערא אבל ממלאכה ליכא למימר בעינא ליה כו', ומיהו אין זו ראיה, דהא אסיקנא דכלי עלמ' מורדת מתשמיש הויא מורדת, משום הכי אצטריך לאשמועינן באי זה ענין הויא מורדת מתשמיש, אפשר נמי ממלאכה הויא מורדת כר' יוסי בר חנינא, וזו מתשובותיו של הראב"ד ז"ל, והראב"ד ז"ל מביא ראיה מיהא דאמ' רב חייא בר יוסף לשמואל ונדה בת תשמיש היא, ואם איתא, מאי קשיא ליה, נימ' ליה נדה משום מלאכה, ושמואל נמי מאי דחקיה לתרוצי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, נימא ליה נדה משום מלאכה היא, וגם זו אינה ראיה, דהא דומיא דחולה משמע להו כלה בריתא ולאו משום מלאכה היא, וכדאוקימ' לעיל דפרכי' מינה למ"ד ממלאכה ומסייעי' מינה למ"ד מתשמיש, והראיה הנכונה מדבעי מיניה רב חייא משמואל מה בין מורד למורדת צא ולמד משוק של זונות אי נמי זו יצרה מבפנים וזה יצרו מבחוץ, ואם איתא דממלאכה נמי הויא מורדת אכתי לא שמעתי אלא מורדת מתשמיש, אבל ממלאכה מה בין מורד למורדת, אדרבה צערה של אשה משל איש שאין לה מזונות ופרנסה, אלא על כרחין הלכתא כרב הונא דממלאכה לא הויא מורדת, שאין מורד בממון, אלא באומרת איני עושה כופה אותה בשוטי, או שאינו זנה, או ב"ד מוכרי' לו מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור עליה עבד או שפחה לשמשו.
ולענין דיני המורדת היכא דאמרה בעינא ליה כו', קי"ל כרבותינו דחזרו ואמרו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו כדדרש רב נחמן בר רב חסדא ורב נחמן בר (רב נחמן) [יצחק] ור' חנינא ורבה משמיה דרב ששת דכלהו סבירא להו הכין, ושתי פעמים שולחין לה מב"ד אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה כרמי בר חמא, דהא לא אשכחן אמורא דפליג עליה, ואיכא מאן דאמ' דיכול הבעל לגרש אותה מיד ואם גרשה אחר ד' שבתות של הכרזה הפסידה כל כתובתה, ואיכא מ"ד דלעולם אינה מגורשת אלא לאחר י"ב חדש, והראשון נראה עיקר. וכשהיה יוצאה אין לה לא עיקר כתובה ולא תוספת ולא כתובה ולא נדוניא ואפי' בלאותיה קיימין של נכסי צאן ברזל ואפי' הכניסה לו קרקע, ולא נסתפקו בגמ' בבלאותיה הקיימין אלא באומרת מאיס עלי, וכמו שכתבתי למעלה, ואפי' תפסה מפקינן מינה וכ"ש מה שנתן לה הוא מדידיה, ובתשובות הרב רבי' האיי גאון והריא"ף ז"ל אפי' מה שכתב לה אחר נשואין דלמשקל ולמיפק לא יהיב לה, וכן כתב הרא"ם ז"ל, אבל נכסי מלוג אינה מפסדת מהן כלום ונוטלת בלאותיה קיימין ויוצאה ואפי' לא תפסה מוציאין מבעל ונותנין לה, דלא אמרו אלא כנגד כתובתה, ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה שהם נכסי מלוג שלה אינם בכלל כתובה, ויש מי שאומרי' שאפי' בלאותיה של נכסי מלוג שלה שביד הבעל אין מוציאין מידו, וכבר כתבתי שאין הדבר נראה כן.
ולענין האומרת מאיס עלי ואיני חפצה לא בו ולא בכתובתו אלא אצא בלא כלום ובלבד שיגרשני, אינה מפסדת כלום עד י"ב חדש, ולאחר י"ב חדש אם עדיין היא עומדת במרדה הפסידה כתובתה, ואם רצה הבעל לגרש מגרש, ואם גירש בתוך י"ב חדש לא הפסידה כלום בתוך זמן זה, ואין כופין אותה כלל ואין מכריזין עליה, שאין כופין אותה ליבעל למאוס לה וזו כאנוסה היא, ואין חוששין שמא עיניה נתנה באחר, אחר שהיא רוצה לצאת בלא כלום, וכן כת' ר"ח ז"ל שאם רצה הבעל לגרש תוך זמן זה וליטול נכסיה אין שומעין לו, וכשיוצאה הפסידה נדוניא ועיקר כתובה ותוספת וכל מה שנתן לה הבעל משלו שלא כתב ולא נתן לה הבעל משלו אלא אדעתא למיקם קמיהו אדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה, אבל בבלאותיה הקיימין בנכסי צאן ברזל אבעיא ליה לרבא ולא אפשיטא ליה, ואסיקנא [ס"ד ע"א] כיון דלא אתמ' לא כמר ולא כמר מאי דתפסא ואפי' בעדים לא מפקי' מינה, (ואפי') מאי דלא תפסא לא יהבינן לה, ונכסי מלוג לא הפסידה כלום אלא בלאותיה קיימין שלה ואפי' לא תפסה יהבינן לה, ואין לה מזונות מבעל תוך הזמן הזה דכיון דאינה רוצה בו אין לה מזונות ממנו, וגרסי' בירוש' [פ"ה ה"ח] המורדת והיוצאה משום שם רע אין לה לא מזונות ולא בלאות, וכן כתב הריא"ף ז"ל בהלכות, ואם מת הבעל תוך הזמן הזה גובה כל כתובתה מן היורשין, שהרי לא הפסידה כלום, מה שאין כן באומרת בעינן ליה כו' דמה שהפסידה הפסידה, ולאחר י"ב חדש אם רוצה לקיימה כותב לה כתובה אחרת, ומיהו אפי' באומרת מאיס עלי אין כופין אותו להוציא, שלא אמ' בכאן אלא אבל אמ' מאיס עלי לא כייפי' [לה, אבל כייפינן] ליה לא אמרו, דלעולם אין הבעל מוציא שלא לרצונו, וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב במאיס עלי כופין אותו להוציא לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה, ואין דבריו במקום זה מחוורין, דאנו אין לנו כפייה בבעל אלא באותן השנויין במשנתנו [ע"ז ע"א] שכופין אותם להוציא, לפסולות בין דאוריתא בין דרבנן, ותנן (בפ"ק) [בפ"ב] דנדרים [צ' ע"ב] חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראייה לדבריה נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו, אלמ' דאין כופין ואף לא מבקשין, ואע"פ שבאה שם מחמת טענה ואסרה נפשה עליו ועל כל העולם אפי' הכי חוששין שמא עיניה נתנה באחר כ"ש בזו, ותנן נמי פ' ב"ש [יבמות קי"א ע"ב] הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ומת בעלה כופין אותו לחלוץ לה, ואם מתחלה נתכוונה לכך מבקשין ממנו, והתם כיון שנדרה הימנו הא ודאי מאוס הוא לה ואפי' הכי [אין] כופין, ובריש פ' הנזקין [גיטין מ"ט ע"ב] אמרו כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן מיניה כי נפקא איהי נמי לתקנו ליה כתובה מינה ואמרי' אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהא לה בגט, אלמ' אין כופין אותו לגרש לעולם, דאם אית', היאך הוא יכול לשהותה לימ' מאיס עלי ויוצאה, ואם היה אפשר לה בשום פנים לגרש את עצמה היו מתקנין לו כתובה ממנה, ותנן בפ' המדיר [ע"ז ע"א] האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא, וההוא ודאי מאוס מפני מומי' ואפי' הכי אין כופין, ויש [שדוחין שאין] (ש)כופין להוציא וליתן כתובה קאמ', וכן כתב הרמב"מ ז"ל בפירושי המשנה שלו ביבמות פ' ב"ש, דכל מקום שאמרו כופין ר"ל ותתן כתובה וכל מקום שאמרו מבקשין כדתנן התם הנודרת הנאה מיבמה כו' לאחר מיתת בעלה מבקשין שיחלוץ לה, היינו שמבקשין שיחלוץ ויתן לה כתובה ואם נתרצה מוטב ואם לאו כופין אותו על החליצה ותצא בלא כתובה, וליתא דאין כופין סתמא קתני, ואם איתא, היכי שבק תנא(י) עיקר דהיינו כתיבת הגט, אדרבה כופין אלא שאינו נותן כתובה, ועוד דהא איכא מאן דתני התם היו בו מומין, ואם איתא דלעולם כופין ליתן גט אלא שאין כופין ליתן כתובה קאמ', צריכה למימ' שאם היו בו מומין מעיקר' וסברה וקיבלה שאינה יוצאת ונוטלת כתובה, אטו כתב לה כדי למשקל ולמיפק לה בעל כרחו, ובכי האי מי אמר ר"ג במומין גדולים כופין אותו להוציא וליתן כתובה, אלא על כרחין אין כופין אפי' ליתן גט קאמ', וה"נ ליתן גט בלא כתובה קאמר ואליבא דמ"ד היו, כן נראה לי, וגרסי' בירוש' בריש פרקין [פ"ה] רוצה הוא ליתן כמה כדי שלא תחזור בה, ויכולה היא לא כן תני האיש אינו מוציא אלא לרצונו מעיקא ליה והוא מגרש לה, אלמ' אין כופין אותו לגרש, וגרסי' נמי בירושלמי בפ' אלמנה נזונית [כתובות פי"א ה"ז] אמ' שמואל אין מעשין אלא לפסולו' כגון אלמנה לכ"ג והא דתנן המדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה ומפרק [שמענו שמוציא] שמענו שכופין, לומ' שבכל מקום שאמ' יוציא ויתן כתובה אין כופין להוציא אלא כופין ויתן כתובה ומבקשין ממנו ליתן גט, זהו דין המורדת והאומרת מאיס עלי, אבל רבי' אלפסי ז"ל כתב בהלכות שהגאונים ז"ל תקנו כמו שכתוב בהלכות, ואפשר שלא תקנו הגאונים כן אלא לדורם לצורך שעה אבל עכשו אין מקילין בדבר, וכן כתב הרמב"ן ז"ל והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל, ירוש' [שם פ"ה ה"ח] א"ר יוסי אילין דכתבין אין שינה אין שינת תנאי ממון הוא ותנאו קיים.
לפי ששמח אני בתורתך ועלז במשאך ובמתנך ראיתי להרחיב לפניך ההלכה כסדרה ומה שיצא ממנה לפי מה שנראה לי, ולא ראיתי לקצר בפסק הדין במה שנחלקתם בו שם, גם לא רציתי לכתוב לך על כל דקדוק ודקדוק שדקדקת בענין כפיית הגט, כי מדברי אלה תעמוד על עיקר הענין מה שאני בו, וכתבתיה כמו שהיא כתובה בחדושי, ומה שכתבתי לך אשתקד בההיא דתנן הקטר חלבים ואברים עד חצות בפלוגתא דר' אלעזר בן עזריה [ברכות ט' ע"א] וכתבתי לך שני תירוצין ואמרתי שהאחרון עיקר, חזרתי וראיתי שהראשון עיקר, ואין מפרשין לחכם, וסבור אני שגם אתה מצאת מקום העיון, ושלום תורתך ושלומך עם שלום ביתך יגדל נצח כנפשך וכנפש נאמן בריתך הכותב ר' שלמה ב"ר אברהם זלה"ה אבן אדרת. ואנא קרא לי בשלום לשלם בתורתו ובמעלותיו הרב הגדול ר' מרדכי אביך זה ילדך המקום בעזרו ושלום. יתנך השם עליון ישלח עזרך מקדש ויסעדך מציון, כי חמודות אתה מלידה ומבטן ומהריון, ואתה בטובך עשית לי בכתבך במעלות אפריון, ומלאת בכבוד את הגליון, ואני מה אשיב ולא מצאה ידי עתה די השיב אליך, רק החיים והשלום ילוו עליך, כלבבך וכלבבי ישליו אוהביך, והיית אך שמח, דורש שלום תורתך ושלום ביתך, הכותב שלמה ב"ר אברהם זלה"ה אבן אדרת.
זה פסק דין הרב ר' שלמה ב"ר אברהם בן אדרת עם יתר חכמי ברצ"לונא מזה הענין. האשה האומרת מאיס עלי חיישינן שמא עיניה נתנה באחר ועלה מצאה וטוענת כן כדי להתגרש, עד שתביא ראיה לדבריה, כיצד שתאמר מאיס עלי ואיני רוצה לא בו ולא בכתובתו, וכמו שפרש"י ז"ל, וכל שאומרת כן אינה מפסדת כלום עד י"ב חדש, ולאחר י"ב חדש אם עדין עומדת במרדה הפסידה כתובתה, ואם רצה הבעל לגרש מגרש, ואם גרש תוך י"ב חדש לא הפסידה כלום תוך זמן זה, ואין כופין אותה כלל ואין מכריזין עליה שאין כופין אותה ליבעל לשנוא לה, וזו כאנוסה היא, ואין חוששין שמא עיניה נתנה באחר, אחר שרוצה לצאת בלא כלום, וכן כתב ר"ח ז"ל שאם רצה הבעל לגרש תוך זמן וליטול נכסיה אין שומעין לו, וכשיוצאה הפסידה נדוניא ועקר כתובה ותוספת וכל מה שנתן לה הבעל משלו, שלא נתן לה ולא כתב לה אדעתא למשקל ולמפק אלא אדעתא למיקם קמיה, אבל בלאותיה הקיימין דנכסי צאן ברזל אבעיא ליה לרבא ולא אפשיטא, ואסיקנא [כתובות ס"ד ע"א] דכיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר מאי דתפסה ואפי' בעדים לא מפקינן מינה ומאי דלא תפסה לא יהבינן לה, ונכסי מלוג לא הפסידה כלל אלא בלאותיה הקיימין שלה ואפי' לא תפסה יהבינן לה, ואין לה מזונות מבעל תוך זמן זה, דכיון שאינה רוצה בו אין לה מזונות ממנו, דגרסי' בירושלמי [שם פ"ה ה"ח] דהמורדת והיוצאת משום שם רע אין לה מזונות ולא בלאות, וכן כתב הריא"ף ז"ל בהלכות, ואם מת הבעל תוך זמן זה גובה כתובתה מיורשים שלא הפסידה כלום, מה שאין כן באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה דמה שהפסידה הפסידה, ולאחר י"ב חדש אם רוצה לקיימה כותב לה כתובה אחרת, ומי' אפי' באומרת מאיס עלי אין כופין אותו להוציא שלא אמרו כאן אלא אבל אמרה מאיס עלי לא כייפי' לה, אבל כייפי' ליה לא אמרו, דלעולם אין הבעל מוציא שלא ברצונו, וזה שלא כדברי הר"מ ז"ל שכת' דבמאיס עלי כופין אותו להוציא לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה, ואין דבריו במקום זה מחוורין, דאנו אין לנו כפייה בבעל אלא באותן השנויין במשנתנו [שם ע"ז ע"א] שכופין אותו להוציא או לפסולות בין דאוריתא בין דרבנן ותנן (בפ"ק) [בפ"ב] דנדרים [צ' ע"ב] חזרו לומ' שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה, נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו, אלמ' אין כופין אף לא מבקשי', ואע"פ שבאה שם מחמת טענה ואסרה נפשה עליו ועל כל העולם אפי' הכי חוששין שמא עיניה נתנה באחר וכ"ש בזו, ותנן נמי ביבמות פ' ב"ש [קי"א ע"ב] הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ומת כופין אותו לחלוץ ואם מתחלה נתכוונה לכך מבקשין ממנו, והתם כיון שנדרה ממנו ודאי מאוס לה ואפי' הכי אין כופין, ובריש פ' הנזקין [גיטין מ"ט ע"ב] אמרו כי היכי דמפיק לה איהו תקינו לה רבנן כתובה מיניה כי נפקא איהי נמי ליתקון ליה כתובה מינה ואמרי אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהי לה בגט, אלמא אין כופין אותו לגרש לעולם, דאם אית', היאך הוא יכול להשהותה תימ' מאיס עלי ויוצאה, ואם היה אפשר לה בשום פנים לגרש את עצמה היו מתקנין לה כתובה ממנה, ותנן בפ' המדיר [כתובות ע"ז ע"א] האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא, וההוא ודאי מאוס מפני מומיו ואפי' הכי [אין] כופין, ויש שדוחין בו להוציא וליתן כתובה קאמר, וכן כת' הרמב"מ ז"ל בפי' המשנה ביבמות פ' ב"ש דבכל מקום שאמרו כופין ר"ל ותתן כתובה וכל מקום שאמרו מבקשין כדתנן הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כו', לאחר מיתת הבעל מבקשין שיחלוץ לה ויתן כתובה ואם נתרצה מוטב ואם לאו כופין על החליצה בלא כתובה, וליתא, דאין כופין סתמא קתני, ואם איתא היכי שביק תנא עיקר דהיינו כתיבת הגט, אדרבא כופין אלא שאינו נותן כתובה, ועוד דהא איכא מאן דתני התם היו בו מומין, ואם איתא דלעולם כופין ליתן גט אלא שאין כופין ליתן כתובה, צריכ' למימ' דאם היו בו מומין מעיקרא וסברא וקבלא שאינה יוצאה ותטול כתובה, אטו כתב לה אדעתא דמשקל ומיפק בעל כרחיה, ובכי הא מי אמר ר"ג במומין גדולים כופין אותו להוציא וליתן כתובה, אלא על כרחנו אין כופין אף ליתן גט קאמ' ולר"ג יתן גט בלא כתובה ואליבא למ"ד היו, כן נראה לי, וגרסי' בירושלמי בריש פרקין [שם פ"ה] רוצה הוא ליתן כמה כדי שלא תחזור בה ויכולה היא לא כן תני האיש אינו מוציא אלא לרצונו מעיקא ליה ומגרש לה, אלמ' אין כופין אותו לגרש, וגרסי' נמי בירוש' בפ' אלמנה נזונת [שם פי"א ה"ז] אמ' שמואל אין מעשין אלא לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול, והא תנינן המדיר את אשתו כו' יוציא ויתן כתובה ומפרק שמענו שמוציא שמענו שכופין לומ' שבכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה אין כופין להוציא אלא כופין ליתן כתובה ומבקשין ליתן גט, זהו דין המורדת והאומרת מאיס עלי, אבל הרב אלפסי ז"ל כת' בהלכות שהגאוני' ז"ל תקנו כמו שכתוב בהלכותיו, ואפשר שלא תקנו כן אלא לדורם לצורך שעה אבל עכשו אין מקילין בדבר, וכן כת' הרב ר' משה בר נחמן ורבי' זרחיה הלוי ז"ל, וכן אמ' ר"ת ז"ל שאי אפשר לומ' שכופין הבעל לגרש אלא באותן שנאמרו בפי' בגמ', ומעולם לא שמענו בכל גלילותינו שכופין הבעל לגרש ואפי' באומרת מאיס עלי, ובכל יום מעשים בארצותינו באומרת מאיס עלי שאין כופין הבעל ליתן גט ולא שמענו מי שפקפק בזה בגלילותנו ובצרפת. שלמה ב"ר אברהם בן אדרת, יהודה ב"ר אושעיא תמ"ך, משלם ב"ר יצחק חי, יהודה ב"ר בנבנשת זלה"ה, שמואל ב"ר יוסף זלה"ה, עזרא ב"ר ששת זלה"ה, שלמה ב"ר יצחק ן' אדרת, מכיר ב"ר ששת תמ"ך ח"ן, אברהם ב"ר ראובן זלה"ה, יצחק ב"ר טדרוס זלה"ה, אברהם ב"ר שמואל ב"ר יהודה זלה"ה, זרחיה ב"ר ששת תמ"ך ח"ן, יצחק ב"ר יוסף בן יש"י, שאלתיאל ב"ר שמואל בן שאלתיאל זלה"ה.
תשובה לרב רבינו נר ישראל אדני זקני ר' מרדכי ב"ר יצחק לזה הענין. האשה האומרת מאיס עלי מה הדין נותן בה לענין גרושין. כך ראינו וכך הסכימו רבותינו נ"ע מעקר הגמ' [כתובות ס"ג ע"ב] הלכה למעשה, האומרת כן לא כייפי' ליה להשהותה עם הבעל, כמו שכופין האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, ומה היא הכפייה, שלא יגרשנה עד השלמת הזמן שנתנו לה חכמים למתני' כדאי' ולבריתא ולגמרא כדאיתנהו, אולי תחזור בה מתוך הזמן הזה, אבל אומרת מאיס עלי המורדת בעקר האישות אין מבקשין מאת הבעל על זה, אלא הפסידה כתובתה וכל מה שכתב ונתן לה, ואם רצה לגרשה מיד מגרשה, והכי הוה נסחא דגמ' בלא חלוף אבל אמרה מאיס עלי לא כייפי' לה, והדין היוצא ממנה כמו שאמרנו, ואם לחשך אדם לומר, שהאומרת מאיס עלי כופין הבעל להוציאה, ויבא בזה מחמת סברא או דעת יחיד, לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תהא כזאת בישראל, שהרי אמרו [נדרים צ' ע"ב] בג' נשים שהיו בראשונה יוצאות ונוטלות כתובה חזרו לומ' שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה, השמים ביני לבינך יעשה דרך בקשה, נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים, ואם האומרת טמאה אני דמשויא נפשה חצופה לא מהימנא, כ"ש זו דלא משויא נפשה חצופה וקרובה לטעון טענה זו בלא מונע דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר, ועל דרך האמת אין לחלוק ביניהם חלוקה של כלום, ועוד אמרו חכמים [כתובות ע"ח ע"א] שנקטעה ידו או רגלו אין כופין אותו להוציא, ואע"ג דמאיס עלה מחמת מום זה, ויש שם אומדנא דמוכח דאפשר דמאיס עלה, וכן אמרו [יבמות קי"א ע"ב] בנודרת ביבמה בחיי בעלה ונתכוונה לאסרו עליה אם תפול לפניו שמבקשי' מאת היבם לחלוץ ואין כופין, ואע"פ שזו מחמת דמאיס עלה נדרה ממנו הנאה בפרט, ועוד אמרו [כתובות נ"ט ע"ב] אשה אין בידה לגרש את עצמה לעולם, ואלו היה בדין שכופין אותו לגרש כשתבא בטענה זו, בידה הוא, שכל שלא תראה בבעלה תאמ' מאיס עלי ותתגרש בדין, כי כל שבדין כופין הריני קורא בו שהוא ביד בעל הדין כמו שמוכח בעיקר מקומו, ודבר זה מבואר אין עליו ספק שאין כופין להוציא על דבר זה, ובכלהו תנויי דשייכי בהנהו שכופין להוציא בין במשנתנו בין בגמ' [שם ע"ז ע"א] לא נמנה זו מכללם, ולזה הסכימו החכמים כלם בכל הארצות האל וכל גדולי הצרפתיים, אע"פ שהתחלפו דעותיהם בקצת דברים מהלכות אלו אין איש מהם מפקפק על עקר זה, וכבר כתב רבי' יעקב בתשובה שכל המפרש דברי רבי' אלפסי בענין אחר משוייה ליה טועה ומרבה ממזרות בישראל, ואע"פ שרבינו אלפסי עליו עקר אחר, נאמרו שלא מדין ההלכה, ודאי כן אני מורה ובא כדברי רבי' יעקב, שאם כפו אותו להוציא בטענה זו ונשאת הבנים פסולים, והגס לבו בהוראה ומהפך הדין במקום פשוט והלכה רווחת להרבות ממזרות בישראל קולר בצוארו ואנחנו נקיים, נאם החותם. מרדכי ב"ר יצחק יצ"ו.
תשובה לרב הנכבד ר' אברהם ב"ר יצחק צל"י דמונט"פשליר על זה הענין. ישראל הוא ידע שפי' ההלכה כך היא, היכי דאמי מורדת [כתובות ס"ג ע"ב], פי' דעבדינן לה הכי שמכריזין עליה כדלעיל, בעינא ליה ומצערנא ליה, שאיני רוצה גט אלא אשב תחתיו ואצערנו שלא אבעל לו, מאיס עלי, איני מוצאה בדעתי להבעל לו, לא כייפי' לה, פרש"י לשהותה עמו אלא נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה, ורבי' יעקב כתב (לה) [לא] כייפי' לה שתעמוד תחתיו אלא אם רצה לגרשה הבעל מיד בלא כתובה הרשות בידו, ולא אמרי' שמוחלת בטעות היא, אבל לא כייפי' לבעל ליתן גט דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר, ע"כ, מה שאמ' דלא כייפי' ליתן גט, הוא האמת כמו שנבאר, אבל הטעם שכתב הוא תימ', והיאך שייך הכא למימ' שמא עיניה נתנה באחר, דכי חיישי' להכי ה"מ שאומרת דברים שנתחייב לגרשה אם דבריה כנים, ואמרי' דמשקרא ולא נאסרה עליו כדמוכח האי מתנית' ושמעתא דסוף נדרים [צ' ע"ב], אבל הכא מאי קאמרה דליחוש שמא עיניה נתנה באחר, מאיס עלי קאמרה, ואפי' אמרה בהדיא שרוצה באחר, כ"ש דקא'[מרה] מאיס עלה, ועוד אפי' אמרה הכי באמת ולא נתנה עיניה באחר אמאי כופין אותו ב"ד ליתן גט, הא לא אשכחן בשום דוכתא דאמור רבנן למכפייה להוציא אלא או כשאינו [ראוי] להוליד ובאת מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידא [יבמות ס"ה ע"ב], או כשנולדו בו מומין שאין ראוי לסבלם כדאיתא בסוף המדיר [כתובות ע"ז ע"א], וכופין אותו ונותן כתובה, אבל כאן דליכא חדא מהנהו טענתא אלא שאומרת (אלא) [שאינה] (ש)מוצאה בדעתה להבעל לו היכא שייכא ביה כפייה, ואפי' לית לה בני, מאי אמרה נמי דבעיא חוטרא לידה, הרי הוא ראוי להוליד, ועוד דבהדיא תנן בפ' המדיר [שם] האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא, ודאי פי' המשנה כך הוא ושוב לא רצתה אשתו לשבת עמו ולהבעל לו שאומרת שמפני המומין שנולדו לו אינה מוצאה בדעתה שתבעל לו אין כופין אותו ב"ד שיגרשנה, אלא אם ירצה הוא לגרשה מפני שאינה רוצה להבעל לו יגרשנה ויש לה דין מורדת לענין כתובתה ונדוניאתה כמו שבארנו במקומו, והכא מאי דאמרה, בעינא ליה ומצערנא ליה לא קאמרה, איני יכולה לשבת תחתיו ולהבעל לו מפני המומין שנולדו לו קאמרה, והיינו מאיס עלי מפני כך וכך, וקתני אין כופין, והלא דברי' ק"ו ומה אם אמרה איני יכולה להבעל לו מפני שנקטעה ידו או רגלו שאינו יכול לחזור אותו אבר לעולם אמרת אין כופין אותו לגרשה, אמרה איני יכולה להבעל לו מדעתי בלא שום טענה שאפשר שיהפך רצונה היום או מחר נימ' כופין, אלא ודאי לא כייפי' ליה כי אמרה מאיס עלי, והכי פירושא אליבא דהלכתא, היכי דאמי מורדת דקי"ל דמורדת מכריזין עליה ד' שבתות ומפסדת כל כתובתה ומשהין אותה י"ב חדש כדלקמן, בעינא ליה כו', אבל אמרה מאיס עלי לא כייפי' לה למיתב תחותיה ולהפסידה כל נכסיה, אלא הפסידה כל מה שכתב לה הבעל, ושאר נכסי דעת הריא"ף שכל מה שנמצא מנכסי מלוג נוטלת ומה שנאבד נאבד ואם מכרם הבעל וקנה מאותן מעות כלים אחרים נותנין אותן לה, ונכסי צאן ברזל הואיל וקבלה אותם הבעל אם ראויין לעשות מלאכתן ואע"פ שפחתו נוטלן והולכת ואם בלו כ"כ שאינן ראויין לתשמישן הראשון חייב לשלם, ודעת הר"מ [פי"ד מהלכ' אישות ה"ח] דלא שנא הכי ולא שני הכי נוטלת מה שלפניה והולכת ואם נאבדו נאבדו לה, כמו שכת', ומה שכת' [שם] כופין אותו להוציא, לאו למימרא דבי דינא כפו ליה לאפוקה, דהא לית הכא שום מילתא שיהא בה כפייה כדבריתא דלעיל, אלא כופין אותו בזה הדרך שלא נכופנה שתבעל על כרחה, ורבים טעו בלשון הר"מ שחשבו כופין שכתב כפיית ב"ד עד שיאמ' רוצה אני, ורחמנא ליצלן מהאי דעתא, והאמת כמו שפירשנו, וכלתיה דרב זביד דאמרדא פירשה הר"מ במורדת ממש דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, ורש"י פי' באמרה מאיס עלי וכן פי' הראב"ד, וכת' דשדרו ממתיבתא דיהיבנא לה גיטא מיד, ודברי הריא"ף בזה הם נעלמים, והעקר דעת הר"מ וכמו שפירשנו.
ודברי הנכפה האומ' שנכפה כופין אותו ב"ד להוציא שהוא בכלל ראתן, איני חושב ששום אדם יאמר זה המאמ', והדברים לא אעלה על שפה, כי בעל המאמר שכתבת אלי ידידי לא ימלט מאחד משני עניני', או כד נאים ושכיב מחמת חולי כפייתו אמ' זה המאמר, או הוא אויל מתעקש שאין ראוי לזכור תעתועיו, בין החיים ינעמו חייך ויאריך השם שנותיך כחשקך וכחשק האיש נאמן אהבתך. אברהם ב"ר יצחק צל"י.
וזה מה שכתב החכם דון קרשקאש די לוניל על זה הענין. מספרך אשר כתבת למדתנו להועיל, כוונה על הדברים כלובש חשן ואפוד ומעיל, עול ימים וזקן, טוב טעמו מאמרתך יתקן, כמה מכוון שמעתתך דורש ומסכים לשמועה, בכחך הטובה ממנה תאציל לזולתך, ובלעדי השם יענה שלומך לדעתך, וחזקו ידי אשר אתך מתחזק להעמיד דבריך, ולהוסיף עליהם באתי לכתוב אליך ממה שכתבת בענין המורדת בדאמרה מאיס עלי, אמת הוא לפי שטת התלמוד [כתובות ס"ג ע"ב] אין כופין הבעל לגרשה, גם לדברי הר"מ ז"ל [פי"ד מהלכ' אישות ה"ח] שכתב לשון כפייה, ילפינן כפיית דברים, כדאמרי' בפ' השותפין [ב"ב ח' ע"ב] אכפייה [לרב] (ו)נתן ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה, וכת' ר"ת שזאת הכפיה היתה בדברים, והביא ראיה ממה דאמרי' בפ' כל הבשר [חולין ק"י ע"ב] כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מחזרין עליה, וצדקה מתן שכרה בצדה דכת' [דברים ט"ו] פתוח תפתח את ידך וגו' למען יברכך, וראיה מן הלשון שכתב [רמב"ם שם] כופין אותו להוציא לשעתו, ולפי דעתי נראה כי לשעתו משמע לפי מה שתזדמן לו השעה, ילפינן שאם יש לו אשה אחרת שתשמשנו נאמר לו שיוציאנה, מטעם שכתב שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה, ומפני זה כתב לשעתו, ולא כתב כופין אותו להוציא מיד ור"ל לפי מה שתעמוד לו השעה, כלומ' שיכול לעמוד לפרות ולרבות בלא היא, ומאחר שאינה נותנת טעם לדבריה ניחוש שמא עיניה נתנה באחר, ואם תרצה תעמוד במרדה עד יום מותה, ואין לומ' שהר"מ סובר כופין אותו בשוטי היכא דאמרה מאיס עלי, דהא אשה לא מפקדא אפריה ורביה, גם מטעם בעינא חוטרא לידא אין כאן, כי יכולה להעמיד בנים ממנו, הנאמ' מפני שהיא שחצנית שנכוף את בעלה לגרשה אחר שלא נולדו בו מומין שכופין אותו להוציא, אלא אין כופין בשוטי אלא לפסולות, כדאמרי' [כתובות ע"ז ע"א] אין מעשין אלא לפסולות, או נשא אשה ושהתה עשר שנים ולא ילדה משום בטול פריה ורביה, או במוכה שחין ובעל פוליפוס, משום דצערא דגופא ודאי הוא, אבל כי אמרה מאיס עלי בלא טעם, איהי מצערא נפשה, ואבעי לה ליתובי דעתא ולא כייפי' ליה כלל לגרשה, אבל לדעת הר"מ.
נכפה ודאי לא הוזכר מום באדם בין קביע ליה זמן בין לא קביע ליה זמן, מפני שאותו המום לאו צערא דגופ' הוא לגבי דידה, שיכולה להתרחק ממנו באותה שעה, ומדמינן ליה לישן, וגם אותו המום אינו מונע ההולדה שתוכל לבא בטענה בעינא חוטר' לידא, אבל באשה ודאי הוי מום היכא דקביע ליה זמן, משום דכל מומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים [שם ע"ב ע"ב]. מי חכם ויבן אלה ויתבונן חסדי עם הר"מ ז"ל ולהעמיד דבריו ולתרוצי מתני' כוותיה בסברתי, לשום בינו ובין שאר הגאונים שלום בפסק שבין איש לאשתו, ולך אחי שלום, ושלום לשוע הנכבד אביך ר' בנימן יצ"ו כרצונך וכרצון נאמנך ונאמן לתורתך, מעתיר בעד שלותך השם לנו למושעות. שמעון ב"ר אושעיא זלה"ה ב"ר יוסף ז"ל בעל שמועות.
מה שכתב החכם דון קרשקאש דנמילש על זה הענין. בעונותינו אין מקום לכפות את הגט לדעת הר"מ כשטוענת מאיס עלי אלא בשלא קיים ואינו יכול לישא אחרת, ומה שימנעהו מזה מצד הדין כגון דלא אפשר ליה בספוקיהו כדאי' ביבמות [ס"ה ע"א], וכן נמי יש לו סבה אחרת מונעת כגון הנמצא אצלינו היום שאין הגוים מרשין אותנו על זה, אמנם שיוכל לבטל זה אין ראוי לכופו, ומי שכופה בגט כזה הוי גט מעושה שלא כדין, ואם הגוים אנסוהו אינו גט, ואם ב"ד של ישראל אנסוהו הוי גט פסול, ובעבור שיש לזאת הטענה אפשרות הכפייה בשני תנאים אלו כתב הר"מ כופין אותו לשעתו, ולא מנה זה הדין בכלל אלו שכופין אותם להוציא, לפי שאין לזאת הטענה הכרח הכפייה, ובאמת אין לטענת מאיס עלי שום תחבולה בשום צד לא דרך עונש ותוכחה כדאשכחן [כתובות ס"ג ע"ב] גבי מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה כאמימר דקאי כרב הונא, ולא גם כן דרך בקשה, וכוונת מאמר השמים ביני לביניך, שתאמ' שאינו יורה כחץ, והנה התבאר ביבמות [ס"ה ע"א] ובנדרים [צ"א ע"א] דאיהי קים לה ביורה כחץ ואיהו לא קים ליה, ולזה נשגיח לטענתה ונשתדל עמה דרך בקשה ופשרה שתתנהג עם בעלה עד שתשהא עשר שנים ולא תלד ואח"כ תתבע, ומגלגלין בדבר בזאת הטענה ראוי להשתדל כי יש אפשרות עצת שלום ביניהם, וכן נמי כשאומרת טמאה אני לך, רצתה לומ' שזנתה, וכן כשאומרת נטולה אני מן היהודים, כוונתה בזה המאמר שהיא אסרה הנאת עצמה עליהם, יש השתדלות התקון בזה כדאי' בגמ' נדרים [צ' ע"ב], אבל לטענת מאיס עלי אין עצה ואין תבונה, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה, דודאי אין מאכילי' לאדם דבר האסור לו, ולפי דעתי נוכל להחרים על זאת הטענה כל מי שטוען דבר שאינו אמת, כדי שנדע אמתת זה קודם שנכופהו ובאמת תקנה טובה היא זאת כדי להשמר מכל צד מן הפגם ולהעמיד משפטי האישות על קדושתם, והנה באר הר"מ [פט"ו מהלכ' אישות ה"ט] כשטוענת אינו יורה כחץ שיוכל להחרים סתם כל מי שטוען עליו דבר שאינו יודע בודאי, ודאי שתי אלו הטענות דין אחד יש להם, ואין יכול להשביעה על זה שום שבועה אפילו שבועת היסת, מפני שאין המשביע טוען טענת ודאי שהרי אין לו אפשרות ידיעה על זה, ואין מקום לשום שבועה לדעת הר"מ אלא בטענת ודאי, ואע"ג דאשכחן שבועה גבי שותפין ואריסין הנה זה הספק כודאי משום דמורו כמו שנתבאר בשבועות [מ"ח ע"ב], כן תבין דעת הר"מ, וכן נראה דעת הריא"ף לפי מה שכת' בפ' שני דייני גזרות, אבל לדעת ר"ת אפי' במאיס עלי אין כופין את הבעל ליתן גט בשום צד, דשמא עיניה נתנה באחר כדאשכחן בנדרים [צ' ע"ב], ובגיטין [פ"ח ע"ב] נמי אמרי' גבי גט מעושה כדין שבגוים פסול, דבר תורה בגוים כשר, ומה טעם אמרו פסול כדי שלא תהא כל אחת ואחת תולה עצמה ביד גוי ומפקעת עצמה מיד בעלה, וכ"ש דע"י מאיס עלי תפקיע, ומאי דאמ' אמימר [כתובות ס"ג ע"ב] דאם אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה במורדת מיירי ותרי גווני מורדת, ורצה לומ' במאיס עלי לא בעינא לא הוא ולא כתובתו ולא כייפינן לה, כלומ' שמחילתה מחילה גמורה ולא הוי מחילה בטעות, ואם רצה הבעל לגרשה בלא כתובה הרשות בידו, ומר זוטרא דאמ' כייפינן לה, ר"ל שאם רצה הבעל לגרשה לא יגרשנה אלא אם כן נתן לה כתובתה, אבל לכולי עלמ' בין לאמימר בין למר זוטרא אין כופין הבעל ליתן גט שמא עיניה נתנה באחר, וצריכין אנו לחוש לדברי ר"ת, וכל שאינו חושש לדבריו בואו ונצווח עליו שהוא מרבה פסולים בישראל, והמחמיר בזה תבא עליו ברכה, הנמצא לשואליו. יקותיאל ב"ר שמואל צב"י.
זה ביאור הרב אדני דודי ר' יצחק בן פצע"ח הרב אז"ר המובהק ר' מרדכי זלה"ה על דין המורדת. [כתובות ס"ג ע"א] מתני', המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת ר"מ או' שבעה טרפעיקין עד מתי הוא פוחת והולך עד כנגד כתובתה, (שאם לא רצה לגרשה אחר כלות כתובתה ופוחת והולך כל מה שירצה) ר' יוסי אומ' לעולם הוא פוחת שאם תפול לה ירושה ממקום אחר יגבה ממנה [שאם לא רצה לגרשה אחר כלות כתובתה ופוחת והולך כל מה שירצה] וכן המורד על אשתו מוסיפין לה על כתובתה שלשה דינרין בשבת ר' יהודה אומ' ג' טרפעיקין, תקנו חכמים כתובה לאשה לתקנת נישואיה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ועקר הנישואין לקיום מצות פריה ורביה, ולפיכך אמרו חכמים שהמורדת מתשמיש קונסין אותה כל זמן מרדה שפוחתין מכתובתה ז' דינרין בכל שבת ושבת כנגד ז' ימי השבוע דינר בכל יום, ואפי' בשבת דכיון דמפחת קא פחתא לא מחזי כשכר שבת כדאיתא בגמ', וכן המורד מוסיף על כתובת אשתו ג' דינרים בשבת חצי דינר בכל יום מימות החול, אבל כנגד השבת לא מוסיף דכיון דאוסופי הוא מחזי כשכר שבת, וזה שקנס המורדת יותר מן המורד שזה חצי דינר וזו דינר שלם, כדאמרי' בגמ' צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי אי נמי זו יצרה מבפנים וזה יצרו מבחוץ, ובגמ' דבני מערבא [פ"ה ה"ח] אמרו הכא אתמ' שבעה והכא אתמ' שלשה א"ר יוסי בר חנינא היא חייבת לו שבעה גופי מלאכות, המנויות במשנה [נ"ט ע"ב], פוחתין לה שבעה, הוא חייב שלשה, שאר כסות ועונה, מוסיף לה שלשה, ואיכא למ"ד דאפי' לגמ' דילן צריכין להאי טעמ', דאי משום טעמ' דכנגד ימי השבוע אכתי להוו הכא שבעה והכא ששה כי היכי דלא לתחזי כשכר שבת, ולא דייק, דהא בגמרי' [ס"ד ע"ב] נמי אמרו מה בין מורד למורדת כדפרישנא, ודאי דהא גמ' אליבא דמ"ד בגמרי' דמורדת ממלאכה ור' יוסי בר חנינא לטעמיה דהכי סביר' ליה, והכי כתב רבי' אלפסי בפי' משנה זו, וכי תימ' לענין במורד באשתו מאי שנא מהמדיר את אשתו מתשמיש המטה שב"ה אומ' שבת אחת [ס"א ע"ב], כלומ' שאין ממתינין לו אלא שבת אחת בלבד, אבל יותר על כן יוציא ויתן כתובה או יפר נדרו, שאני התם דכיון שנדר הרי צערה ונתיאשה מאחר שאסרה לו, אבל הכא לא עשה מעשה שנאסרה אלא שכעס עליה ומרד, ומשום הכי לא אמרי' יוציא אלא ממתינין לו שיתפייס ויחזור לו, ומ"מ קנסינן ליה כל הזמן שיעמוד במרדו אחר שהוא מצערה דעובר על לא תעשה כל אלו הימים, אבל במדיר ליכא קנסא דתוספת כתובה כיון דלא הוי אלא זמן מועט. ואיכא מרבנן דאמרי דבמדיר נמי מוסיף על כתובתה ז' דינרי' באותה שבת שממתינין לו אם יפר נדרו, ולא דייק לן.
גמ' מורדת ממאי אמ' רב הונא מתשמיש ור' יוסי ב"ר חנינא אמ' ממלאכה תנן וכן המורד על אשתו, בשלמא למ"ד מתשמיש לחיי, דהא מתשמיש משעבד לה משום הכי קנסי' ליה דלאו כל כמיניה לאפקועי שעבודא מיניה, אלא למ"ד ממלאכה מי משעבד לה, במלאכה שנינו לענין מלאכה [נ"ט ע"ב], אלו המלאכות שהאשה עושה לבעלה, שתקנו שתתחייב בהם לבעל, אבל בעל לא מחייב במלאכות לאשה, משכחת לה באומ' איני זן ואיני מפרנס, דמחייב במזונות אשתו מדאוריתא ואי לית ליה מבעי ליה לאגורי נפשיה ולמזייניה, ו[ה]אמ' רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה, מיד, ואם כן אין כאן תוספת, ולאו לאמלוכי ביה בעי, אם רוצה להוציאה בגט ולתת לה כתובה או רוצה שתעמוד תחתיו ויוסיף לה על כתובתה, ואית דגרסי ולאו לאמלוכי בה בעי, ואותבי' עלה מיהא דתניא לקמן אחת ארוסה ואחת נשואה אפי' נדה ואפי' חולה אפי' שומרת יבם, הרי הן בדין המורדת, בשלמ' למ"ד ממלאכה שפיר, הויין כלהן ראוייות למלאכה וכי ממנעי הויין מורדות, אלא אי אמרת מתשמיש נדה בת תשמיש היא, ואע"ג דאיכא חולה, בחולה דחזיא למלאכה קא מיירי וחזיא נמי לתשמיש, וארוסה נמי חזיא לתשמיש בשהגיע זמנה לינשא, ובכי האי גוונא דהגיע זמנה לינשא נמי אית לה מזוני ומחייבא במלאכות שהאשה עושה לבעלה, ובקצת ספרים וליטעמיך חולה בת מלאכה היא אלא מתשמיש כוליה עלמ' כו', ונסחא אחרינא אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, בשלמ' למ"ד מתשמיש היינו דקתני חולה אלא למ"ד ממלאכה חולה בת מלאכה היא אלא מתשמיש כולי עלמ' לא פליגי דהויא מורדת, והני דבריתא איכא ממלאכה ואיכא מתשמיש ומר סבר לא הויא מורדת אלא מתשמיש, ונדה, אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו.
ולענין פסקא, כתב רבי' אלפסי דהלכת' כרב הונא, דלא הויא מורדת אלא מתשמיש, דאמרי' לקמן היכי דאמי מורדת אמ' אמימ' בעינא ליה ומצערנא ליה, ושמעי' מינה דמתשמיש הוא דהויא מורדת כדרב הונא, ומתמהי עליה קצת מרבנן בתראי, דאי משום הא לא תסייע', דהא אסיקנא לכ"ע מתשמיש הויא מורדת, וכיון שכן אפי' למ"ד ממלאכה איתא להאי בעיא מרד מתשמיש היכי דמי, אלא דאיכא כדמות ראיה מהא דאמרי' לקמן אמ' ליה רב חייא בר יוסף לשמואל נדה בת תשמיש היא, אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין [לו] פת בסלו, ואם אית' דממלאכה הויא מורדת, לימ' ליה ההיא משום מלאכה קתני, אלא דהא נמי איכא לדחויי, דאפשר דמשמע להו לר' חייא ב"ר יוסף ולשמואל נדה דומיא דחולה דמורדת מתשמיש ולא ממלאכה דלאו בת מלאכה היא, וחד גוונא קתני להו, ומשום הכי אקשי ליה היכי משכחת לה נדה מורדת מתשמיש דהויא דומיא דחולה, ודאי הכי מסתברא דממלאכה הויא מורדת ואיכא למעבד במורדת ממלאכה כי האי חלוקה דאמרי' היכי דמי מורדת לקמן, ומ"מ מרדה ממלאכה פוחתין לה מכתובתה ז' דינרין בשבת כאלו מרדה מתשמיש, הכי נמי מסתברא היכי תיסוק אדעתין דאתתא בעיא מזוני מגברא ולא עבדא ליה שום עיבידתא דלא תהוי מורדת, ובהדיא אמרי' [נ"ט ע"ב] בנודרת מלהניק את בנה שהוא כופה ומניקתו, ואי לא פחתינן לה מכתובתה במה הוא כופה אותה, אלא ודאי או פוחתין לה או תצא מיד בלא כתובה, וכ"ש היכא דלא נדרה, ואם תאמ' בשוט, אשה ודאי לאו אורח ארעא, ורב הונא אמ' ממלאכה לא הויא מורדת, לטעמיה דאמ' יכולה אשה שתאמ' לבעלה איני נזונית ואיני עושה, ואפי' רב הונא נמי לא קאמ' אלא בכי האי גוונא דאמרה איני נזונית, אבל אם בעיא מזוני ומתזנא וממרדא ממלאכה בהא ודאי אפי' רב הונא מודה, לפי שאין הדעת מקבלת שיהא בעלה זנה ומפרנסה ויהא הוא טוחן ואופה ומבשל ומכבס בעצמו, ומה יעשה בהניק את בניו אם לא תשיג את ידו לשכור לה מניקה, אלו דבריו דהאי מרבוותא ז"ל, ודאי לא חוורי ולא צהרי דאם איתא דמורדת [ממלאכה פוחתין] מכתובתה, לא משתמיט תנא בענין כופה וטווה בצמר [נ"ט ע"ב] או כופה ומניקתו את בנה מלמתני ופוחתין מכתובתה, ואין ענין כפיה אלא על העשוי שמעשין אותה על כל פנים ועושה, ואלו הפחיתה אינה כפייה לעשות, קנס הוא על שאינה עושה, ודאי שאין עיקר הכפייה במורדת ממלאכה אלא כפי מה שיראו ב"ד ליסרה ולענותה ולהכותה עד שתעשה, וסברא דשוט לנשים לאו אורח ארעא, לאו מילתא היא, דלכל עונשין שבתורה השוה הכתוב אשה לאיש להמית ולהכות, וכן בדרבנן מכין אותה מכת מרדות ומיסרין אותה כפי מה שיראו בב"ד, הילכך ליכא למדחי ראיה דלקמן דקאמ' ליה רב חייא בר יוסף לשמואל נדה בת תשמיש היא וקאמ' ליה אינו דומה כו', דפשטה דמילתא ודאי דתרויהו הכי סבירא להו דלא הויא מורדת אלא מתשמיש, והכי משמע להאי סייעתא לרבי' אלפסי, (מדלא) [מד]קא מבעיא לן מורדת סתמא, ושקלינן אמורדת דתשמיש, ש"מ דסתם מורדת מתשמיש גרידא, דאי לא תימ' הכי, (לא) הוה לי' למימ' היכי דמי מורדת מתשמיש, כיון דאיכא מורדת אחריתי, אלא ש"מ דליכא תו מורדת אלא דתשמיש, והדין אוכחתא דרבי' מכרעת בלא דחייה, ואיכא תו סייעתא להדין פסקא משלהי גמ' [ד]מתני', דאמרי', מה בין מורד למורדת צא ולמד משוק של זונות כו', דודאי טעמא למורדת מתשמיש איתא להאי טעמ', ואם איתא דממלאכה הויא מורדת, אכתי מה בין מורדת למורד בענין מלאכה, אלא ודאי שמעתתא כלהו הכי רהטי דלא הויא מורדת אלא מתשמיש, והכי פסקי רבוותא קמאי והר"מ פכ"א דהלכות אישות [ה"י], ומעיקר מילתא הכי חזינן דלא דמי תשמיש למלאכה, דאלו תשמיש עקר הנשואין מן התורה הוא, ואלו מלאכה תקנת' דרבנן ויכולה היא שתאמ' איני נזונית ואיני עושה ומפקעת עצמה מידי שעבוד זה, והדין סבר' ודאי ליכא למנדא מינה, והשתא דקי"ל דמורדת ממלאכה לא פחתינן כתובתה אלא כייפינן לה למעבד, היכא דקא טענה עבידנא וטעין איהו לא עבדא, ודאי דליכא למיקם עלה דמילתא בסהדי תדירא אי עבדא בביתא אי לא עבדא, (ד)קאמרי רבוואתא דעבדינן כל מה דאפשר דידעינן הי מינייהו קושטא קא טעין, כגון דמותבינן אתתא ביניהו או שכנים, כדאמרי' [ב"ב כ"ט ע"א] מאן מסהיד אבתי שבבי, ודיינינן אפומיהו כפי מה שיראה, ומסקנא ודאי דאי לא [עבדא] דמפסד' מזוני, דהא תקון רבנן מעשה ידיה תחת מזונות, ולהכי הסכימו רבוותא, ומימרא דסמכי היא, והכי כת' הר"מ פכ"א
